חג סוכות מזמין אותנו לצאת מהבית וקירותיו הישרים, את אוסף החפצים הרב שנאסף בו לאורך השנים, את כל אותם הדברים שגורמים לנו להרגיש בשליטה, במקום בטוח, מוכר וצפוי גם אם לא תמיד מושלם, מבולגן בחפציו או במערכות היחסים שבו.
לצאת משם החוצה אל הסוכה הצנועה, שמזג האוויר חודר אליה בלי שום בעיה, הרוחות יכולות לטלטל אותה ואפילו למוטט אותה.
האם גם אנחנו נרגיש ככה אחרי שהות קצרה במקום כזה? האם באמת קירות הבלוקים המטויחים משרים עלינו כזאת שלווה שיכולה להתערער בקלות?
היציאה אל הפינוי מהבית שלי ב-7.10 בשעה תשע בבוקר הייתה כמו יציאה לסוכה, למרות שעברתי לגור בבית בלוקים במקום אחר. אלא שהיציאה החפוזה וההכרחית הפכה את היוצרות והפכה את הבית שלי למשל הסוכה הארעית, כנראה לנצח. עברתי עם ילדי הצעירים לבדי, אל בית זמני בטוח יותר מבחינה ביטחונית אבל עם עתיד מעורפל וחסר ודאות.
וכך הבית שלי שחזרתי אליו לאחר שנתיים של פינוי, נשאר בליבי כארעי ואולי אפילו זמני. הרוחות העזות שנשבו בצפון ובארץ כולה עדיין מורגשות בו, ואני לא מצליחה להוציא ממנו את הרגשת ה'עוד רגע צריך לקום וללכת כי משהו נורא יכול לקרות'. הוא בנוי קירות אך הוא כמו הסוכה יכול להתפרק כל רגע.
אני שואלת את עצמי בימי חג סוכות, כשהבית שלי כבר לא מחזיק במושגים האלו שהיו בו לפני, מה ההבדל בינו לבין הסוכה המקושטת בצניעות ובצבעוניות מרוממת נפש?
אולי הנוחות שבו? מיקום הכיור ליד המקרר וליד התנור, וכל האוכל שבמקרר וכל הכיסאות והספה הנוחה והמקלחת המשופצת?
או שאולי כל ההבדל הוא הבחירה לקרוא לו שלי, לטפח אותו, לתת לתנועת האנשים בו להפיח בו חיים, להזרים בו תנועה של חיבורים ומפגשים.
אולי ההחלטה הכי אמיצה כשהחיים מרגישים כמו סוכה אחת גדולה, היא להגיד את המילה בית. להגיד מקום, שייכות. לטפח את הקירות האלו היום, ברגע הזה באהבה כנה, כי אולי זה משהו ששווה להילחם עליו ולא לוותר עליו.
ואולי כמה שנטפח את היכולת לבנות בית ולהרגיש בית, נהיה אנחנו לעצמנו בית ואם הסוכה שלנו תרעד או תתפרק נוכל לתקן אותה או לנדוד בלעדיה באמונה שאנחנו בית, שאצלנו הכוח לחיות במציאות של סוכה.
