השעה שש בבוקר ואמא שלי כבר עסוקה במטבח הקיבוצי הקטן, מכינה סנדוויצ'ים לכולנו לקחת לבית הספר. האורות דולקים ומוסיקה מתנגנת ברדיו דיסק שנמצא בין מדפי הספרים בסלון. כל בוקר מלווה אותי מוסיקה אחרת שנשמעת ברקע, וניחוח טוסטים שעליהם אני מורחת ריבה וממהרת לאוטובוס.
השעה אחת עשרה בלילה ורק מנורת לילה דולקת בחדר הקטן. אני יושבת ליד "המכתבה" שלי מציירת או כותבת, וברקע מתנגן אחד הדיסקים שאמא שלי קנתה לי בכל יומולדת או חג.
השירים שהתנגנו ברקע כל ילדותי ונעוריי עיצבו את הטעם המוזיקלי שלי, הוא ממשיך ללוות את חיי ומשאיר את אמא שלי נוכחת בהם, שנים רבות אחרי שהיא איננה איתי בגופה.
יש שירים שתפסו אותי באופן מיוחד ושנים לא הקדשתי מחשבה לסיבה שהם מרגשים אותי, פשוט אהבתי אותם. הרגשתי איך אני עושה קפיצה בזמן אל הבית עם הווילונות הפרחוניים שאמא שלי תפרה, או לחדר הקטן שלי והשולחן עם הציורים והמילים שלא יכולתי לבטא במקום אחר.
השבוע באחד הימים אחר הצהריים השמעתי בספוטיפיי את אוסף שירי הביטלס. תוך כדי משחק חתחתול או בול פגיעה עם הבן שלי, התנגן ברקע השיר BLACK BIRD. השיר ריגש אותי כמו בכל פעם שאני שומעת אותו, כי הוא אחד מאותם שירים מיוחדים.
נשארתי עם התהייה מה הסיבה שהשיר הזה כל כך נוגע בי. הרגשתי שיש בו משהו ששווה לי לחשוב עליו. על המילים שנוגעות בי, לתהות מה בעצם הן אומרות.
Blackbird singing in the dead of night
Take these broken wings and learn to fly
All your life
You were only waiting for this moment to arise
כשהרהרתי בו חשבתי על הפעולה גם בתוך שבר, גם כשהכנפיים שבורות, שהן איבר הכרחי לציפור כדי להתקדם. בשיר הציפור מחכה לרגע הנכון שיגיע ואז היא תעשה את מה שהיא מחכה לו, היא שרה אל הלילה ומחכה.
ואז מגיע הרגע שהיא חיכתה לו, אבל הכנף שלה עדיין שבורה והיא צריכה ללמוד לעוף, היא צריכה ללמוד לחיות עם המצב כמו שהוא, לסמוך על עצמה במצב המורכב שהיא נמצאת בו, להיות בתנועה ולהפסיק לחכות.
מה זה הרגע הזה שהיא חיכתה לו כדי לעוף? אם הכנף שלה עדיין שבורה ואם הלילה חשוך. איך זה יכול להיות שדווקא את הרגע הזה היא בחרה?
משהו בי מבפנים מבין את ההרגשה הזאת, דווקא כשהשבר גדול והלילה שחור מאוד, מגיע הרגע שבו הכוחות הגדולים שלנו מתגלים. פעם חשבתי שהכוחות הגדולים האלו זה אומר לתפקד, להתנהג כאילו שום דבר לא שבור והחושך לא מכביד.
היום אני מבינה שהכוח הגדול הוא להביט על המציאות, לראות את הכאב הכי גדול שנוכח בחיים, לחבק את הפחדים הכי גדולים וחשוכים, וככה לחבק את עצמי. לא חיבוק מרחם, לא חיבוק שאומר שהכל בסדר. חיבוק שנותן תוקף לקושי, משאיר מקום לאבל העמוק, לבכי, לצער, לעיבוד מה שאבד, לסדקים להראות מבחוץ.
ורק אחרי זה לקחת דבק זהב, לחבר יחד את החלקים בלי להסתיר איפה נשברנו, ולצאת זהובים יותר. לצאת לעוף בעולם עם כנפיים שבורות.
