אני צועדת יחפה על החול בשביל הרטוב שבו הגלים באים והולכים. כפות רגליי שוקעות בכל צעד ואני מתנגדת לכוח שמעמיק את כף הרגל בתוך הגומות שהן יצרו. המבט שלי ממוקד בגלים הקרובים ששוטפים אותי בקרירות, מתרומם מידי פעם לספוג את כל גווני הכחול. עכשיו זה הזמן שבו רק אני והים קיימים. אני המחשבות והים, אני שמנסה להשאיר את החיים לכמה רגעים ברכב ליד כיסא הנוסע.
כאן בין הכחולים והחול אני מרשה לעצמי לעצור, אני נותנת לעצמי את הזכות לא לעשות משהו מועיל, לא למצוא פתרון, מנסה להשאיר את הדאגות לכמה דקות בצד.
אבל בימים כאלו שבהם לוח השנה מזכיר את כובד השנים האחרונות, הם כמו משקולות בכיסים שלי. הצעדים שלי כבדים יותר והעצב הוא עמוק. השאלות הקשות צצות, ואיתן הזיכרונות על רגעים של פרידות ארוכות. הגוף מתכווץ במחשבות על הגעגועים שצרובים בתוכו, על הדאגה שהשאירה פצעים פתוחים שמסתתרים עמוק.
כמו לבוש חורפי הכאבים שלי מוסתרים מתחת לשכבות רבות, כל גל מציף איתו עוד עקצוץ בגוף. הגוף זוכר את מה שנצרב בתוכו, את השנים שהוא עבר בחרדות ולילות עם מעט שעות שינה, איך אפשר להירדם עם משקולות הגעגוע והפחד?
אני צועדת ומורידה שכבה, מנסה להרפות משכבת הגנה אחת קטנה כל פעם. מרגישה שהגיע הזמן לחשוף את הכאב, לא לתת לו יותר לנהל אותי. לא לתת לו יותר לקבור איתו יחד את הכל. לא לתת לו לצבוע יותר את החוויות בגוונים אפורים של שאלות מה יהיה.
וכשיורדת שכבה והזיכרון הכואב צף, הגל מלטף אותי בקצף לבן, לוחש לי תרגישי אותי, תרגישי את הכאב, תרגישי הכל. אני אחלוף וגם הכאב הזה, רק אם תתני לו להיות רק גל, רק קצף של תנועת החיים, לא סלע.
